אתמול איחרתי לדייט עם ידיד טוב, שנקבע לשעה הידידותית חמש אחר הצהריים, במקום הידידותי לעין ולנפש בויה. הפגישה האחרונה שלי בעבודה התארכה והתארכה וכשהבטתי בשעון הבנתי שחמש כבר לא יהיה היום. התקשרתי להתנצל, אבל ידידי היקר בכלל לא שם לב שאני מאחרת. הוא אמנם הגיע בזמן, אבל היה כל כך רעב (ובינינו הוא גם מכיר אותי וניחש שאאחר) שהתיישב על הבר והזמין לעצמו בירה, פוקאצ'ה וכמה טאפאסים. כשהגעתי לבסוף הוא כבר היה פחות רעב, אבל השרימפס בחמאה, יין לבן ושום שהזמנתי הוציאו אותו משלוותו. הידיים שלו בצלחת שלי הוציאו אותי משלוותי, וכך אחרי ויכוח הזמנו מנה נוספת. מפה לשם הזמן רץ, הרצנו צחוקים וצ'ייסרים עם הברמן ומה שהיה אמור להיות בילוי אחה"צ ידידותי הסתיים מאוחר בלילה. בבית חיכה לי חבר מקנא, שלא הבין מה היה כל כך כיף על הבר בבויה. איך אפשר להסביר כיף? קשה, קשה. אז סיפרתי לו על השובר של באליגם לבויה, 100 ₪ תמורת 50 ₪ בלבד, והעברתי את זה.